החלטה בתיק בש"פ 1071/10

1.             זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט משה יועד הכהן) בה נדחתה בקשת העוררים לאסור את פרסום שמם.

           נגד העוררים מתנהלת חקירה של רשויות מס ערך מוסף, בחשד לקיזוז חשבוניות מס פיקטיביות ככיסוי לרכישת זהב ולהברחות בהיקף גדול בעסקאות של מכירת זהב ללא תיעוד, תוך הגשת דוחות כוזבים למס ערך מוסף. העבירות בגינן נחשדים העוררים הן על פי סעיפים 117(א)(3) ו-(13); 117(ב)(1), (5), (6), (7), (8); ו-117(ב1) ביחד עם סעיף 119 לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975 (להלן - חוק מס ערך מוסף).

           העורר 1 הוא הבעלים של חברה פרטית העוסקת במסחר בזהב גולמי ובתכשיטי זהב, והעוררים 2 ו-3 הם בניו, העובדים כשכירים בעסק.

2.             ביום 18.1.10 הובאו העוררים בפני בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ארנברג) להארכת מעצרם ושחרורם בערובה. בעלי הדין הסכימו לתנאי השחרור, והתנאים אושרו בהחלטת בית המשפט. בתוך כך, ביקש ב"כ העוררים כי ינתן צו האוסר על פרסום שמם של העוררים. נציג המדינה התנגד. הוא תמך את התנגדותו בהצגת חומר חקירה המצביע על כך שהחשדות נגד העוררים הם ממשיים, וטען כי בהתאם לעקרונות הנוהגים מכח החוק וההלכה הפסוקה, אין מקום לאיסור פרסום שמות החשודים בנסיבות מקרה זה.

3.             בית משפט השלום החליט לדחות את הבקשה לאיסור פרסום שמות החשודים. הוא נימק את מסקנתו בהגדירו את אמות המידה המקובלות בענין זה. לדבריו, נקודת המוצא היא כי חל כלל הפומביות על דיוני בית המשפט והחלטותיו, שתחתיו חוסים גם שמות הגורמים המעורבים בהליך השיפוטי. על רקע כלל פומביות הדיון, ניתח בית משפט השלום את הוראות סעיף 70(ה1) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 (להלן - חוק בתי המשפט), וקבע כי פרשנותו של סעיף זה, על רקע ההלכה הפסוקה, היא כי עקרון הפרסום הוא הכלל, ואילו איסור הפרסום של שם החשוד הינו החריג. כדי להחיל חריג זה על מקרה נתון, יש להשתכנע כי פרסום שם החשוד עלול לגרום לו נזק חמור. בנסיבות אלה, לא הוכח כי פרסום שמות החשודים במקרה זה עלול לגרום להם נזק חמור בעל אופי חריג, ומצבם כנחקרים אינו שונה מכל בעלים של עסק, הנחקר בעבירות מיסים ונפגע מפרסום דבר חקירתו. מאחר שמקרה זה אינו שונה מכלל המקרים הנפוצים בענין זה, לא הוכח קיומו של חריג לעקרון הפומביות המצדיק אי פרסום שמות החשודים במקרה זה. הבקשה נדחתה, אפוא.

4.             העוררים הגישו ערר לבית המשפט המחוזי בירושלים, אשר בחן את טענת העוררים לפיה עצם פרסום שמם ודבר חקירתם עלול לגרום נזק בלתי הפיך לעיסקם, הבנוי על אמון הלקוחות בהם ובעסק אותו הם מנהלים. בית המשפט המחוזי אימץ את מסקנתו של בית משפט השלום, והבהיר את עליונותו של עקרון פומביות הדיון, החולש על ההליך המשפטי על כל צדדיו. כן הוא הצביע על הצורך לפרש פרשנות מצמצמת את המושג "נזק חמור"בהוראת החוק הרלבנטית. הוא קבע כי לא הוכח נזק חריג במקרה זה, המביא את עניינם של העוררים לגדר היוצא מן הכלל לכלל הפומביות וחובת הפרסום. הערר נדחה, אפוא.

5.             בערר שלפנינו, חוזרים העוררים וטוענים כי פרסום שמם כחשודים עלול להסב להם נזק בלתי הפיך, והם מבקשים את חסיון שמם עד להגשת כתב אישום נגדם, באם יוחלט בסופו של יום על הגשת כתב אישום. לדבריהם, פרסום שמם עלול להביא לשיתוקו הכלכלי של עיסקם, ולקריסתו עקב אובדן אמון הלקוחות שיווצר בעקבות הפרסום. לטענתם, האינטרס במניעת פגיעה קשה בשמם הטוב הוא בעל עוצמה רבה יותר מהאינטרס הציבורי שבפרסום. זהו מקרה שבו האינטרס הציבורי צריך לסגת בפני אינטרס מניעת הפגיעה הקשה בהם ובעיסקם, ולכן יש למנוע את פרסום שמם בהקשר לחקירה הפלילית המתנהלת.

6.             סעיפים 70(ה1) ו-(ה2) לחוק בתי המשפט מורים:

"70. איסור פרסומים

...

(ה1)(1) בית משפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום או פרט אחר מפרטי החקירה, אם ראה כי הדבר עלול לגרום לחשוד נזק חמור, ובית המשפט סבר כי יש להעדיף מניעת הנזק על פני הענין הציבורי שבפרסום.

...

(ה2) לענין סעיף זה - 'חשוד' - מי שנפתחה נגדו חקירה פלילית;

'שם של חשוד' - לרבות כל פרט אחר שיש בו כדי לזהות את החשוד".

           הוראת החוק בענין איסור פרסום שמם של חשודים מתפרשת על רקע הכלל הרחב הקובע כי ההליך השיפוטי הינו פומבי, וכי כל פרטיו של ההליך, לרבות שמות בעלי הדין המעורבים בו, חשופים לעיני הציבור וידועים לכל (סעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה, וסעיף 68 לחוק בתי המשפט).

7.             עקרון פומביות הדיון הינו ערך חוקתי, המשתלב בתפיסה הכללית הרואה בחופש הביטוי ובזכות הציבור לדעת הנגזרת מחופש זה בבחינת עקרונות-על המאפיינים את בסיס המשטר בחברה דמוקרטית. חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת ככלל, ותחולתם על ההליך השיפוטי בפרט, מבטיחים קיומם של שקיפות ומנגנוני בקרה ציבוריים על התנהלות ההליך השיפוטי, אשר חיוניותם מהווה ערובה לרמה, לענייניות, ולטוהר ההליך השיפוטי (בש"פ 5153/04 פלוני נ' ידיעות אחרונות, פ"ד נח(6) 933, 938 (2004); בש"פ 5759/04 תורג'מן נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 658 (2004) (להלן - ענין תורג'מן)).

8.             מנגד, שיטת המשפט מכירה בזכותו של אדם לכבוד ולשם טוב. זכות זו מוכרת כזכות יסוד במשפט. גם לחזקת החפות של אדם, כל עוד לא הואשם והורשע בדין, ניתן מעמד-על במארג זכויות האדם, כחלק מזכות היסוד לחירות. הזכות לשם טוב וחזקת החפות הם ערכים בעלי מעמד חוקתי. אין צריך לומר, כי פרסום שמו של אדם כמי שנחשד או כמי שנאשם או הורשע בפלילים פוגע בשמו הטוב, ועלול לגרום לו נזק תדמיתי רב במעגלים חברתיים שונים בהם הוא חי ופועל. ישנן רמות שונות של פגיעה אפשרית הכרוכה בפרסום שם החשוד בשים לב לשלבים השונים של ההליך הפלילי. אין ספק, כי פרסום שם חשוד במהלך חקירה פלילית, ובטרם הוגש כתב אישום, עלול להיות פוגעני מאד, במיוחד אם בסופו של יום מתברר כי החקירה לא הבשילה להגשת כתב אישום. דימוי שלילי שדבק באדם עקב פרסום שמו כחשוד עלול ללוות אותו כל חייו ולא להרפות ממנו גם אם בסופו של דבר החקירה לא בשלה לכתב אישום, ואפילו אם התקיים משפט, והוא זוכה בדין (ענין תורג'מן, עמ' 670).

9.             קיימת התמודדות ערכית מתמדת בין עקרון הפומביות, הטומן בחובו חובת פרסום של כל פרטי ההליך הפלילי, לרבות הליך החקירה הפלילית, לבין ערך ההגנה על שמו הטוב של האדם העומד במרכז ההליך. בהתמודדות הערכית בין עקרון הפומביות והפרסום לבין ההגנה על השם הטוב ועל הכבוד האישי, העדיף המחוקק את הערך הראשון. העדפה זו קשורה במקומו של עקרון חופש הביטוי על כל השלכותיו כאבן יסוד במבנה המשטר. עם זאת, המשפט לא היקנה לעקרון הפומביות אופי של ערך מוחלט. יש לו מעמד של בכורה, אשר בנסיבות חריגות כופף עצמו בפני ערכים אחרים. ככלל, גובר עקרון הפומביות על זכות החשוד לשם טוב. אולם בנסיבות חריגות, ניתנת עדיפות לחסיון שמו של חשוד מפרסום בציבור. פומביות ופרסום הם, אפוא, הכלל. החריג לו הוא מצב שבו עלול פרסום שמו של החשוד לגרום לו "נזק חמור". נזק מפרסום שם שאינו מתאפיין בחומרה מיוחדת וחריגה אינו מכשיר את החלת החריג. רק בהתקיים נזק חמור לחשוד, מצווה בית המשפט לעבור לשלב השני של בחינת החלתו של חריג איסור הפרסום, שבו עליו לשקול האם בנסיבות הענין ראוי להעדיף את מניעת הנזק לחשוד על פני הענין הציבורי שבפרסום. ענייננו, אפוא, בשני שלבים של ניתוח התנאים להחלת החריג: האחד - האם הפרסום יסב נזק חמור לחשוד; והשני - בהתקיים נזק חמור, האם בנסיבות הענין ראוי להעדיף מניעת נזק זה על פני הענין הציבורי שבפרסום.

           מטבע הדברים, החוק לא הגדיר מראש מהו נזק חמור, ומהן אותם נסיבות שבהן יש להעדיף את זכותו של חשוד לשמו הטוב על פני אינטרס פומביות הדיון. שאלות אלה נבחנות בכל מקרה לגופו על פי נסיבותיו. אולם בחינה זו מודרכת על פי קווי היסוד הבאים: ערך פומביות הדיון הוא הכלל; איסור הפרסום הוא החריג. החריג לכלל מתפרש בצמצום, ולעולם תיטה הכף אל עבר פומביות הדיון (ענין תורג'מן, בעמ' 663); נטל השכנוע מוטל על שכמו של החשוד להראות כי עניינו החריג והמיוחד מצדיק חסיון שמו, חרף עליונותו של עקרון פומביות הדיון; נטל זה הוא כבד (ענין תורג'מן, בעמ' 666). בנסיבות מיוחדות וחריגות, ובהתקיים הצדקה מיוחדת לכך, עשוי אינטרס ההגנה על שמו הטוב של החשוד לגבור על ערך היסוד של פומביות הדיון (הצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 31) (איסור פרסום), תשס"א-2001).